18 באפריל 2004, שעת צהריים. תומר נסע לחולון לפגישת עבודה, אמא שלי היתה בבית הספר שניהלה ואני ניהלתי שגרה של אם צעירה ומניקה בביתי בנס ציונה. לידי בעגלה שכבה מתפתלת רוני, "התיירת החדשה" שנכנסה לעולמנו שבועיים קודם לכן בחג נטול חמץ. לפני שעה קלה חזרתי מה"סופרפארם", קצת קניות לילדה ולבית, חופשת לידה שנייה.
נשכבתי על הספה בסלון, הנחתי את ראשי וניסיתי לנוח קמעה מהחופשה. לא עבר זמן רב והתחלתי להרגיש כאב ראש נוראי, כאב שהלך והתחזק והתחדד, וכמו בפרסומות של משככי הכאבים הרגשתי כאילו רכבת דוהרת בראשי ולא עוצרת בשום תחנה. תוך כדי כך הבחנתי בריצודים צבעוניים של צורות גיאומטריות שונות בחלל האוויר, מה קורה פה? מה אני מרגישה ולמה החומר משיעורי ההנדסה מרחף מול עיני ועוד בצבעים?
רוני בכתה בכי מר של תינוקת שרוצה לינוק, ובעודי מנסה להיענות לה התחלתי להבין את גודל הצרה הבלתי צפויה שהגיעה לפתחי, איני יכולה לקום. החלק המתפקד במוחי ממשיך לתת פקודות, "קומי! על הרגליים עכשיו! זה לא הזמן לעצלנות, הילדה רעבה, קומי!" אבל יד ורגל שמאל לא נענו והגפיים הימניות הגיבו בכבדות גדולה.
אין לתאר את הפחד והחרדה שאחזו בי, לפני חמש דקות הייתי אם צעירה ונמרצת והנה נהפכתי בבת אחת לנכה, איני יכולה להניע את עצמי, היד והרגל אינן נשמעות לי והילדה ממשיכה לצרוח.מה עושים?
את מה שאני עומדת לספר עכשיו שמעתי מהסובבים אותי כי הייתי כל כך מטושטשת ומבוהלת שלא יכולתי להבחין בכל מה שקורה סביבי. תומר שכנראה כבר הבין מה עובר עלי יצא לחצר ביתנו והזמין בבהילות אמבולנס, אל השפופרת הוא זעק "תגיעו מהר, אשתי קיבלה אירוע מוחי." בתום השיחה, הוא נכנס הביתה ועשה ניסיון אחרון להחזיר את השגרה לחיינו: "אולי פשוט נרדמה לך הרגל?" שאל, "תומר, הראש שלי תכף מתבקע, אני לא יכולה לזוז ולא לעשות שום דבר, אני רואה מטושטש..." החזרתי אותו למציאות. תומר יצא שוב והתקשר לבדוק למה האמבולנס עדיין לא הגיע, "אדוני," אמרו לו בחוסר סבלנות זהירה "התקשרת ממש עכשיו, תן לנו הזדמנות להגיע..." תומר לא ידע את נפשו, רוני בכתה ללא הפסקה ואני חצי שוכבת, חצי יושבת ולמעשה חצי חיה.
כשהאמבולנס סוף-סוף הגיע,ההמולה בבית היתה גדולה, תומר עמד מבולבל עם תינוקת מצווחת על הידיים, הבייביסיטר נבוכה ומבוהלת ואני עם חצי מוח מתפקד ממתינה שיישאו אותי על כפיים בדרך לאלונקה, חברתי החדשה. בדרך "למעלה" מלמלתי לפרמדיק המטפל, "אני לא יודעת איך מרגיש אדם עם אירוע מוחי, אבל נדמה לי שעברתי כרגע אירוע כזה." באמת שאינני יודעת איך ידעתי לומר לו את זה, לא הבנתי בזה כלום לפני כן, אבל כנראה שקריש הדם שסתם לי חצי מהמוח לא הצליח להשתלט על החלק של ההיגיון הבריא. בכל מאודי קיוויתי שאני טועה, הרי זה לא יכול להיות, הסיכוי שזה יקרה לאישה בגילי הוא כמו לזכות בלוטו, הייתכן שכרגע "זכיתי" כנגד כל הסיכויים, כאשר כל חיי לא הרווחתי אפילו טוסטר בחינם? זה היה תחילתו של תהליך שניער את חיי, הצעד הראשון ברכיבת רודאו אכזרית כאשר אני הרוכבת והאירוע המוחי שלי הוא השור. ביי ביי חיי שגרה שלי, להתראות שלמות, כל טוב לכם צבעים ורדרדים, אפלה? הנה אני באה...
הבעיה עם אירועים כאלה היא שלא מכינים אותך די הצורך לשינוי דרסטי כזה בחיים. הרי כשמגייסים אותך למילואים מתריעים על כך חודשיים עד שלושה קודם לכן, כשמזמינים אותך לבית משפט מקבלים הודעה הביתה לפעמים אפילו שנה לפני האירוע, אפילו כשמפעילים נגדך הוצאה לפועל מקבלים אזהרה מראש, אבל אף אחד לא מתריע מראש על אירוע ראש. בזמן שאני הייתי מחוברת למכשירי דילול דם ולשלל מחטים, נכנסה המשפחה שלי לסחרור התארגנות יוצא דופן שכלל מציאת פתרון לפעוטה בגן, לעוללה שזה עתה נולדה, לאדריכל צעיר שלא מזמן התחיל להריץ את העסק החדש שלו ולזוג הורים שאמורים להיות אלה ששולטים במתרחש ביד רמה אך מוצאים את עצמם מבולבלים לא פחות מכולם.
"והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום". בערב הזה, כשהצרצרים בנס ציונה חרקו רגליים משוננות, שכבו במיטה זוג הורים, אחד פסימי וחרד והשנייה אופטימית ומפוקחת והביטו זה בזה בדאגה שלא הכירו קודם. לא רחוק מהם, בבית שהיה בעבר שמח ומלא חיוכים, ישב אדריכל צעיר שעולמו חרב עליו, ילדיו אצל חמו וחמותו, אשתו מחוברת למערכת החשמל של בית החולים, והבית ריק ושקט ועצוב. ויהי בוקר ויהי ערב, והאירוע המוחי שלי חוגג יום אחד...
כל הזכויות שמורות לטל פדרמן
